<h1>ארחות חיים הלכ' נדה סימן א'</h1>
<h2>דף ח.</h2>
ונדה דאוריתא כך היא כשמתחלת לראות דם [או כשתראה בשעת וסתה] נטמאת ומטמאה בכל שהוא. אפילו ראתה דם טפה כחרדל טמאה שבעת ימים בין ראתה כל שבעת ימים בין לא ראתה אלא יום אחד ואם פסקה מלראות ביום שביעי סמוך לערב טובלת בליל שמיני וטהורה לבעלה ואם תראה אחרי כן נכנסה לימי זיבה והם י"א יום וזה משפטן. אם ראתה יום ח' שהוא יום ראשון בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה (בתחלת) [בסוף] היום כל היום כלו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה חמה ומשמרת כל הלילה של יום שני. ואם לא ראתה כלום בלילה טובלת ביום אחר הנץ החמה ושומרת כל היום אם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד יום טמא ומותרת לבעלה ליל יום שלישי. ראתה דם גם ביום השני בלילה או ביומו הרי יום השני טמא ומשמרת יום שלישי ותהיה מותרת לבעלה ליל יום ד' אם לא ראתה. ובין הימים האלה נקראת זבה קטנה. ראתה גם בליל שלישי או ביומו הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים כלומר שיהיו כולן טהורים מבלי ראיה וטובלת ביום שביעי אחר הנץ החמה. ומותרת לבעלה בליל שמיני. ראתה אחר ז' נקיים והם י"א יום מתחלת ימי זיבה חוזרת לימי נדתה והוא [מה] שארז"ל י"א יום שבין נדה לנדה וטמאה ז' ימים בין ראתה בין לא ראתה וטובלת בליל שמיני כמו שביארנו. כל ימי האשה מיום שקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקר הווסת ליום אח(ד)[ר] תספור לעולם שבעה מתחלת יום הווסת ואחריהן י"א יום (והזהר) [ותזהר] במנין כדי שתדע בעת שתראה אם בימי נדה או בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי נדה ואחר עשר ימי זיבה אלא א"כ הפסיקה הלידה. ומפני מה נקראין ימי נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהן דם נדה יחשב. והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא י"א יום בלבד. וכן נמי ביאר הרשב"א ז"ל. וביאר עוד ואלו (הי"א) [הי"ח] יום אין האשה קובעת בהן ווסת כיצד ראתה בר"ח ובה' לחדש שהוא לראיה ראשונה תוך ימי נדה אפילו נהגה כן כמה פעמים בר"ח ובה' לחדש לא קבעה ווסת בה' לחדש אלא בר"ח בלבד. וכן הדין אם ראתה בר"ח ובט"ו לחדש לא קבעה ווסת לט"ו לפי שראיית ט"ו תוך ימי זיבה לראיית ר"ח. בד"א בשראתה אותה ראיה ממעין פתוח כגון זה שאמרנו אבל אם ראתה אותה ממעין סתום קובעת בין בימי נדה בין בימי זיבה. כיצד מעין סתום הרי שראתה שני פעמים בר"ח ובשלישית ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח אע"פ שראיית החדש השלישי עומדת בימי נדה לראיית הכ"ה הרי זו קובעת ווסת לראשי חדשים לפי שהשתים הראשונות הוחזקו ממעין סתום. וראית הכ"ה דמים יתירים היו שנתוספו בה ומיהרו לבא וכן הדין לימי זיבה. וכן את מוצא כשראתה ר"ח ור"ח ובט"ו לחדש ובר"ח שראיית החדש השלישי בא לימי זיבה לראיית הט"ו. יש מרבותי שהורו שבזמן הזה אין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר ובכל עת קובעת ווסת. לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא יבא להן הדבר לכלל טעות. ואם (עתה) [אתה] מחלק להן בין ימי נדה וזיבה לשאר הימים נמצאת מצריכין ללמוד פתחי נדה ופתחי זיבה ולזה דעתי נוטה עכ"ל.
